עגלת קניות

עליי ועל כתיבתי

*

שני חלומות היו לי בילדותי, הראשון היה להיות חוקר טבע, השני להיות סופר. חוקר טבע לא נעשיתי – לפחות לא באופן שבו דמיינתי זאת בילדותי – אבל מאז אני כותב כמעט ללא הפסקה. הכתיבה בשבילי יותר משהיא תחום עניין, היא דרך חיים – אופן שבו אני חש ו"מעכל" את העולם גם כשאני לא אוחז בעט או מקיש על המקלדת.

*

בגיל שמונה עשרה העמדתי את עצמי בפני בחירה – לחיות או לכתוב. היום אני צריך להתאמץ כדי להבין למה כיוונתי, אבל אז העניין היה מחוור לחלוטין כמו גם הצורך הדחוף לנקוט עמדה.

תתפלאו, אבל בחרתי בחיים.

כינסתי בבחירה הזו את כל מה שזיהיתי מן הערנות, הנכונות לגעת באדמה, להיות לא מושלם, להתחכך באנשים, לפגוש באופן נוכח, להסכים לתהליכים, לא לדעת.. זו הייתה בחירה של אומץ לב.

אלא שהבחירה הזו לא החזיקה הרבה זמן מעמד.

קצת אחרי זה התגייסתי לצבא, ועד מהרה הרגשתי שאני חייב לאסוף את שברי זהותי ולגלות מחדש את עצמי במראת כתיבתי. נכנעתי אם כן לאילוץ, לפחות באופן זמני, וחזרתי לכתוב.

נדמה לי שמאז גם נכנס לכתיבתי מרכיב של סכסוך, שממשיך ללוות את כתיבתי עד היום.

*

את הספר הראשון שלי ניגשתי לכתוב בגיל עשר. אם אני זוכר נכון הוא עסק בחלומי השני – מפגש עם אריות בג'ונגלים שלא היה לי מושג עליהם.

התמדתי בזה מספר חודשים. ממספר את השורות כדי לעודד את עצמי בתהליך האיטי של הכתיבה שעדיין התקשיתי בו.

תהיתי על הסופרים שממלאים דפים רבים כל כך – גם מצד המאמץ שבעניין, אבל גם משום שעוד לא עמדתי על סוד הסיפור – איך אפשר לקחת אירוע שאפשר לסכם אותו במשפט אחד (פגשתי אריה וברחתי ממנו) – ולהפוך אותו לתיאור מרתק שמשתרע על פני יותר מעמוד.

*

לא יודע מה עלה בגורלו של הסיפור ממוספר השורות ההוא, אבל מספר שנים לאחר מכן, בגיל ארבעה עשרה כבר השלמתי את הרומן הראשון שלי. הוא התחקה אחר חייו של גבר "נורמטיבי" בן שלושים אשר חייו משתנים בעקבות מפגש עם ה"עלמה הלבנה". דרכה הוא מתוודע למאבק איתנים המתנהל בעולם בין אנשי הרגש ואנשי ההיגיון, ומאהבתו אותה ואת גחמנותה הוא נגרר להיות מעין דמות מפתח במאבק הזה שכל אחד מנסה למשוך לצדו. הפיתרון בא בסופו של דבר מצד שלישי, בדמות אדם שמאוחר יותר יכולתי לזהותו עם דימוי "הפרא האציל".

את הספר הזה ניסיתי להוציא לאור בהוצאה לאור בחיפה (גרתי בקריות), בלי שהורי היו צד בעניין. העורך הזמין אותי אליו והחל לשאול אותי שאלות שאז נראו לי מוזרות ולא שייכות לעניין – במקום להתייחס לכתיבתי, להגיד דבר מה על המאבק בין אנשי הרגש לאנשי ההיגיון, לנקוט עמדה, הוא שאל אותי על חיי, מי אני, איפה אני גר, האם אני גר עם ההורים שלי, איפה אני לומד…

האם הוא היה מוכן להוציא את הספר לאור? אני לא זוכר. כמו שקרה לי תדיר מאז, הייתי עסוק כבר בספרי הבא, והעדפתי לחכות שיצא הוא לאור.

*

הספר הבא שכתבתי נקרא "גן חיות של גרוטאות" הוא היה, במובן מסוים פסגת יצירתי עד היום – המרחב שבו התוודעתי למלוא כוחה של היצירה הפורשת את כנפיה ומרימה עמה את מחברה – הזרע שלעולם יישאר דוגמא למה שכתיבה יכולה להיות ומן הראוי שתהיה.

הפעם נאלצתי לערב את הוריי כשקיבלתי תשובה חיובית מן ההוצאה לאור. הייתי בן שש עשרה וההוצאה ביקשה השתתפות עצמית מסוימת. במעומעם אני זוכר את אבי יושב מול העורך, דן עמו בפרטים, ואותי יושב מכווץ לצדו, מרגיש לא נוח ששני אנשים מבוגרים דנים במה שהיה עולמי הפנימי והאינטימי כל כך.

בסוף וויתרתי – לא הייתי שלם עם זה שאבי יוציא את סכום הכסף הזה עליי ועל משובת נעוריי.

ומלבד זאת, כרגיל, הייתי כבר בספר אחר…

*

מעולם לא השלתי את עצמי שאני סופר טוב. כבר בניסיונותיי הראשונים היה ברור לי שהשפה היא לא כשרוני הטבעי, ואחרים לצדי צועדים בקלות היכן שאני מרבה להיאבק. ייחסתי את זה בחלקו לעובדה שעליתי לארץ בגיל ארבע והשפה העברית נרכשה בעמל בשעה שבבית המשכנו לדבר בצרפתית, ובחלק אחר הסכמתי להודות שיש אנשים שזה כישרונם, ואני פשוט לא ביניהם.

אני לא יודע מה אני חושב על זה היום. הרבה יותר מאוחר נתקלתי בהערה ביוגרפית על רילקה – שאת כתיבתו אהבתי והערכתי – שהרבה לתקן ולהיאבק על כל ניסוח. זה עודד אותי. אני עדיין חושב שיש אנשים שיש להם כישרון טבעי, אבל אני רואה גם את ברכתה של העבודה וההתמדה לאורך השנים.

מלבד זה, יש לכתיבה ממדים רבים, ומה שעושה אותה טובה זה לא תמיד ובהכרח כשרון הניסוח.

*

בגיל שלוש עשרה קיבלתי סוף סוף את מכונת הכתיבה הראשונה שלי – מתנת בר מצווה מסבי. זה היה חלום שהתגשם. שנה לפני כן עוד הייתי במשא ומתן מתמשך עם חבר שטען שלאמו יש מכונת כתיבה מהעבודה שהיא לא צריכה, והוא הסכים למסור אותה לידי תמורת אי אלו אקדחי עץ משוכללים שהתמחיתי בגילופם והתקנתם. את האקדחים הוא קיבל אבל מכונת הכתיבה התעכבה בתירוצים יותר ויותר מעורפלים, עד שהבנתי לבסוף במפח נפש ובאי אמון, שייתכן שהוא ממציא את הכול.

מכונת הכתיבה של סבי לא החזיקה הרבה זמן מעמד. אחרי כשנה טבלתי אותה באמבט של נפט כדי לנקות אותה ולהחליק את תנועת מקשיה, בלי לקחת בחשבון שגם הרבה דברים אחרים קורים כשטובלים מכונת כתיבה בנפט. היא התקלקלה ללא תקנה, ועברו עוד כמה שנים עד שהצלחתי לשים את ידי שוב על מכונת כתיבה, ישנה אבל איכותית, שהחזיקה כל הדרך עד לעידן מעבדי התמלילים.

אני מזכיר זאת, כיוון שהעיסוק שלי בכתיבה תמיד היה מלווה גם בעיסוק בהיבטיה הפיסיים – שנים חיפשתי אחר העט האידיאלי, המחברת האידיאלית, ובהמשך רותקתי על ידי האפשרויות הגלומות במעבדי התמלילים והמדפסות למיניהם. עוד אגיד דבר מה על זה.

*

מיותר לציין שהחלום להיות סופר לא נולד כבועה – הוא צמח על רקע של קריאה שאליה הייתי מכור ברמה כזו שהייתי נכנס לדיכאון כשהיה מסתיים ספר אחד ולא היה ספר אחר לצדי. ללא המקלט הזה חשתי חשוף ופגיע, לפעמים ממש על גבול החרדה.

זה היה יותר מעניין לענות בו – הספרים היו עולמות אינטימיים דרכם פגשתי את מחבריהם שנעשו קרובים לי יותר מכל רע. הכרתי אותם בשמותיהם הפרטיים והם היו לגמרי שלי – לא מאוד רחוקים מבובת הדוב שליוותה אותי בילדותי.

כשכתבתי, כתבתי בהשראתם וכמו אל תוך המרחב האינטימי שפתחו לי. בדיעבד אני יכול לראות את ההשפעה העצומה שהשפיעו על נפשי. עד היום אני לא יודע אם הספרים המסוימים ששבו את ליבי, נגעו בנפשי בגלל מי שהייתי מלכתחילה, או שהם התגלגלו לידי בדרך מקרית ואני נעשיתי מי שאני בזכותם.

*

אחרי סיפורי ההרפתקאות, המערבונים וחסמבה, הספר הראשון שנגע בי באופן אחר וחלחל אל כתיבתי היה "עמק החיות המוזרות" של טובה ינסון. השתהיתי על העדינות שהייתה בו, והוא כמו פתח איזה מימד חדש ודיאלוגי בתוכי – עומק שלא ידעתי שבכלל אפשרי, סוד שעוד שנים רבות שקדתי על פתיחתו. אחר כך הגיעו הספרים הסוערים של נעוריי ומחבריהם המטלטלים: דוסטוייבסקי, קנוט המסון, הרמן הסה, איין ראנד, בקט, קפקא, ואחרים שהתערבבו לחלוטין בתהליך התבגרותי, והיו לנקודות צומת בהתפתחותי האישית ובהתפתות כתיבתי.

אלה שמות אוניברסאליים ומוכרים לכול – אבל כל אחד ואחד מהם היה תגלית אישית שלי, ובשעתו הגיתי את שמו לא כדי להצביע על איזו דמות ביוגרפית, אלא על חלל נשמתי עמוק ותוסס שהוא ואני שהינו בו יחדיו, ודומה שאיש מלבדנו לא היה בו.

*

בינתיים ובמקביל גם צמח לו חלום חדש שלא יכולתי לדמיין אותו לפני כן.

בגיל חמש עשרה, במסגרת "שירות לקהילה" של בית הספר בו למדתי, מצאתי את עצמי יום בשבוע עוזר בכיתה של ילדים מפגרים. הילדים האלה כל כך נגעו בלבי, עד כי נעשה ברור שיש כאן ייעוד עבורי. בשנים שלאחר מכן המשכתי לחנוך באופן אישי ילדים מתקשים, ובד בבד התחלתי לדמיין, לא בלי עזרה של ספרים על חינוך רדיקאלי, את בית הספר שאקים יום אחד.

זה כבר שייך לסיפור אחר – בגיל שלושים אכן קמה מסגרת החינוך ברוח דיאלוגית, והיא נעשתה לתקופה מסוימת, בצד משפחתי וילדיי האישיים למרכז חיי. המשכתי לכתוב, אבל לא באופן הזה, המקורי, שיצאתי עמו לדרך.

רק כתשע שנים לאחר מכן, כשעזבתי את "מיתר" (מסגרת החינוך האלטרנטיבית שיזמתי וניהלתי), החלטתי שאני כבר גדול מספיק כדי להיות סופר "אמיתי", ולזה אני רוצה כעת להתפנות משאר עיסוקיי.

*

במשך השנים היו כל מיני דברים שבכל זאת הסתננו מחדר כתיבתי אל המרחב הציבורי. בהתחלה זו הייתה ספרות מקצועית בתחום הוראת המדעים ואחר כך בתחומי החינוך והמחקר החינוכי. הייתי גאה בתוצרים הללו, אבל זה היה רק "על הדרך" ולא נחשב מבחינתי לספר אמיתי. הראשון שהיה כזה בשבילי היה הספר "איפה הייתי לפני שנולדתי" שמרגע הראשון שדמיינתי אותי כבר ידעתי שהוא הולך לצאת לאור בהוצאה "מכובדת", ואכן הוא התפרסם בהוצאת כתר, לא בלי אכזבה מסוימת על התוצר.

אחר כך באה תקופה שבה שלחתי ספרים מספרים שונים להוצאות לאור מגוונות וחזרתי לקבל בניסוחים שונים את אותו מכתב שמודיע לי "אנחנו מצטערים…" עד שבסוף החלטתי לקום ולעשות מעשה ופתחתי הוצאה קטנה בשם "אנסופיה".

*

אנסופיה פירושו ביוונית "חוכמה עצמית". באמצע הדרך בין פילוסופיה לבין אנרכיה. ולפני שהייתה שם להוצאה לאור, היא הייתה שם של אוטופיה שעליה כתבתי.

שלושה ספרים יצאו בהוצאת אנסופיה: "חינוך בביצת הפתעה", "שאלת העוצמה" ו"הארות לפילוסופיה של נוודים". בזמן הזה התוודעתי קצת יותר מקרוב לתהליך ההוצאה לאור – יצרתי קשר עם בתי דפוס וכריכיות, ביקרתי בהם ועקבתי אחרי תהליך הייצור, וחזרתי וגיליתי את אהבתי להיבטים הפיסיים של יצירת ספר. יש משהו שיישאר תמיד מרגש עבורי בחומריות של הספר, ותהליך הייצור שלו.

אחר כך קרו דברים אחרים – כבר הזכרתי את "מיתר" בין השאר – וכבר פחות הייתי פנוי להוצאה עצמית, וכך חזרתי להיעזר בהוצאות של אחרים. שלושה ספרים יצאו בהוצאת באופן טבעי, ואחר כך סדרה של ספרים בהוצאת פרדס.

*

אני עוקב אחר הסיפור כפי שאני מספר אותו כאן ומודע עד כמה אפשר היה לספר אותו גם אחרת. קל להתחקות אחר הדברים הגלויים יותר, המוכרים ציבורית, אבל בעצם יש עולם שלם, שהוא אולי העולם המהותי יותר, שלא סופר כאן. בעולם הזה יש בכלל ספרים אחרים שכתבתי, דמויות, מאבקים, שלא הוזכרו עד כאן.

מתוכם אני רוצה להזכיר שניים:

הראשון מחזיר אותי לגיל שלוש עשרה עת התחלתי לאסוף הגיגים פילוסופיים שהיו לי תחת הכותרת "נקודות". אז לא הכרתי את המילה פילוסופיה ולא ידעתי שיש אנשים שמתעסקים בזה. זו הייתה כתיבה לגמרי אישית, שנועדה לעשות סדר בעולמי. מתוכה גם צמחו כל מיני ספרונים קטנים שבהם התגבשו פרקים מתוך הכתיבה הזו באופן יותר מסודר.

מתקופה זו והילך נאבקתי עם הרבה מן השאלות הגדולות של הפילוסופיה בלי לדעת שהיו אחרים שכבר פסעו את הדרך הזו והציגו את מסקנותיהם. בדומה לדקארט ובלי להכירו התחלתי תהליך שבו הטלתי ספק בכול ואחר כך ניסיתי לבנות את העולם מחדש בחיפוש אחר וודאות שאפשר להישען עליה. מסקנותיי היו שונות ומוזרות יותר. ועד גיל שמונה עשרה זה העסיק אותי באופן כל כך אינטנסיבי שאל זה הייתי קם בבוקר ועם זה הולך לישון בלילה. לבסוף, בגיל שמונה עשרה, אחרי בעיה אחרונה שעוד נותרה ומצאתי את פתרונה, היה נדמה לי שהבאתי את כל זה לכדי גמר – אני מבין את העולם לאשורו, מה הוא ומה מהותו. כמובן, את הפרטים יש עוד לברר ולחקור – אבל עם הסקיצה של התמונה השלמה – הייתי שלם.

בשנים שלאחר מכן, ובמקביל ללימודי הפורמאליים באוניברסיטה, ניסיתי בכל מיני דרכים לנסח את ההבנות הללו ומה שהתפתח מהן. ספרים שונים נכתבו ברוח זו, אחד מהם היה "האדם המספר", אבל המרכזי שבהם היה "שיחות עם העכבר הלבן", שבדומה ל"הארות לפילוסופיה של נוודים" (והוא קדם ל"הארות") היה אוסף של שיחות ואירועים שבאו להדגים את התובנות הפילוסופיות הללו.

*

אני בן חמישים ושלוש בעת כתיבת שורות אלו. בתקופה זו של חיי, רוב ימיי ורוב יומי הם כתיבה. כל מיני סוגים של כתיבה. בעיקר כתיבה פילוסופית. יש בי חלק שמצר על כך – אמנם אני מרגיש שאין לי ברירה (יש עוד כל "קצוות" שאני רוצה לסגור לפני לכתי) – אבל הייתי שמח להתפנות מן הפילוסופיה ולחזור את הסיפורת. ברור לי שכל מה שאכתוב תמיד יהיה לו היבט פילוסופי, אבל יש הבדל בין ספר הגותי שמשתמש בצורה הספרותית כדי להביא רעיונות לבין מה שאני מכנה "יצירה" והוא יוצא לדרכו בלי שום אג'נדה מוכנה מראש מלבד ההבעה הטהורה. לזה אני מתגעגע.

בינתיים, נכון לרגע זה, יש עוד שורה של ספרים עיוניים שנמצאים בשלבים שונים של כתיבה ועריכה, ואני מרגיש שהם לא יניחו לי עד שלא אסיים אותם. ביניהם הספר הקרוב הוא "מסה על הזוגיות" אבל במקביל גם "לומד חופשי" (סוג של השלמה ל"מורה חופשי" שיוצא לאור בימים אלה בהוצאת "פרדס"), ספר על השיחה, "מדריך לתקשורת משחררת", "חינוך בעד האדם", "המדריך לחינוך המחתרתי", וגם שני ספרים חשובים ומרכזיים: "שפת הנוכחות" ו"עולם הסיפורים". כמו גם סדרת ספרים קצרים השייכים לסדרת "תלמוד-נפש", ספר על כסף, ועוד כמה התחלות או אפילו ספרים שלמים שכבר נכתבו ונזנחו שיכולים להפתיע – כולם מזמינים אותי, ודורשים את תשומת לבי. וכולם שזורים באיזו הרפתקה עמוקה יותר, אחדותית יותר, שאולי, בעצם, עוד לא התחלתי בכלל להבין אותה.

 

Share
טוען...