עגלת קניות

ההקדמה ל"מסה על הזוגיות"

הקדמה

את עיקרו של הספר הזה כתבתי לפני יותר מתריסר שנים בהינף אחד של השראה. אחר כך גנזתיו. חששתי שיובן לא נכון, והעדפתי לפרסם דברים אחרים, שיְעגנו גם אותו בפרשנות מיטיבה בבוא הזמן.

בינתיים התחוללו שינויים בחיי. בין היתר נפרדתי ממי שהייתה זוגתי במשך עשרים וארבע שנים ואם שלושת ילדיי הגדולים. מצאתי זוגיות חדשה, שאל תוכה נולדו שלושה ילדים נוספים, והזמן עשה את שלו.

במהלך השנים הללו, מדי פעם נתתי לחברים שהתעניינו לקרוא את הפרק הראשון וחלקם מן השני, ואלה נעשו למן טקסט מחתרתי העובר מיד ליד. יכולתי להבין את הצמא והעניין, אבל עדיין לא הייתי מוכן לפרסמו ברבים.

עם הזמן התרחקתי ממנו – הוא שייך לתקופה אחרת בחיי, נימתו וסגנונו כבר אינם בדיוק סגנוני. אבל דבר אחד, מכל מקום, לא השתנה ורק הלך והעמיק: הבנת המלכוד שיש בזוגיות המסורתית-מודרנית, כמו גם העצבות והחמלה על המוסד הזה שרובנו נפגעים בו. וכך נותר הצורך הדחוף לדבר על זה, והוא שהניעני לשוב אל הספר ולערוך אותו לקראת הוצאתו לאור.

* *

בעריכתי החדשה ניסיתי לאזן בין הקול האותנטי שהושמע בשעתו בהתלהבות רגשית, לבין הניסוחים המדויקים והמתונים יותר שאני משתדל לנקוט כיום. במובן זה, הקריאה בספר היא גם מסע בזמן. היא אינה מגוללת רק רעיונות קיימים, אלא גם מגלמת את התפתחותם והשתנותם לאורך השנים. זה עשה את עריכתו לחוויה מעניינת. יותר משהתאמצתי לדייק בהצגת רעיונותיי שלי, טרחתי הרבה כדי שמה ש"הוא" התכוון להגיד יהיה מובן, ואגב כך גיליתי מחדש דברים שכבר הספקתי לשכוח. העריכה נעשתה לסוג של דיאלוג ידידותי עם מי שהייתי. אנחנו שניים הכותבים ספר זה – אני ומי שהייתי, אבל נוכח בספר גם מה שהיה העולם לפני שתים-עשרה שנה. גם הוא הספיק להשתנות הרבה מאז.

* *

הנחת המוצא של המחקר הזה היא שמבנים חברתיים אינם שיקוף פשוט של הפסיכולוגיה האנושית, אלא ביטוי לכוחות חברתיים שיש להם היגיון משלהם. לפסיכולוגיה האנושית המחווטת בגנטיקה ובנפש האדם יש ודאי חלק בעיצוב ובתחזוק מבנים אלו, אבל האדם הוא גם יצור גמיש מאוד, ואותה פסיכולוגיה אנושית הייתה יכולה להעמיד מבנים חברתיים שונים בתכלית.

מנגד, למבנה חברתי נתון יכולה להיות השפעה עצומה על היחיד ועל רווחתו. מבני שלטון, כלכלה, זוגיות, תקשורת ציבורית, חינוך וכן הלאה, אינם רק ארגונים תפקודיים שעוזרים לאנשים לבטא את עצמם ולשתף פעולה זה עם זה. הם בראש ובראשונה כוחות מעצבים הפועלים על היחיד – מלמעלה למטה – ומשפיעים עמוקות על רצונותיו, התנהגותו, גופו, ואורח חייו. אילו צמח ופעל במסגרת מבנים חברתיים אחרים, היו נחשפים פנים אחרות של אישיותו, כוחות אחרים של נפשו, רצונות אחרים – כולם עדיין חלק מטבעו האנושי.

איש לא תכנן ועיצב את המבנים החברתיים הללו, וצורתם הנוכחית אינה מורה על איכותם או מעידה על ברכתם. הם אולי לא מקריים, אבל הם גם לא פרי מתוכנן היטב של האבולוציה החברתית שהובילה, כביכול, לפתרון אידיאלי זה לאחר שפסלה את כל האפשרויות האחרות. יעידו על כך הצורות המגוונות של מוסדות חברתיים שעדיין ניתן למצוא בתרבויות שונות.

ועם זאת, גם אם המבנים הללו אינם מחויבי מציאות בצורתם הנוכחית, מרגע שהתגבשו, הם מתוחזקים על ידי מנגנוני שימור המקשים מאוד על השתנותם, והם מתמידים בקיומם גם כאשר חדלו לשרת לטובה את היחיד והחברה.

מה אפשר לעשות בעניין הזה?

* *

החקירה הזו חדורה רצון להיטיב, אבל בו־בזמן היא גם מכבדת את הקיים ואת קצב השתנותו. תפיסה זו קריטית לכל עבודת מודעות, אישית וחברתית. היא איננה מבקשת לשנות – היא מבקשת להשתנות.

המסה הנוכחית מפנה תשומת לב לכוחות המשמרים של המבנים החברתיים, כדרך לרופף מעט את אחיזתם וכמפתח לתהליך התרה, שהכוח הדוחף שלו חכם מאיתנו. התובנה העיקרית שאני מציע בספר זה אינה מודל חדש של זוגיות ולא מבנה חברתי חדש שנועד להחליפה, אלא תהליך התרה, שהוא בראש ובראשונה תודעתי.

גם כשאני מציג פה ושם צורות חלופיות או "פתרונות", זה בעיקר כדי להאיר בתשליל את הקיים ולהבליט את מִתארו, וההתרה נותרת מטרתי המרכזית – אני משתמש בדמיון כדי לנער דפוסים, להרחיב את שדה האפשרויות, ולהזכיר לאדם את חירותו.

* *

כמובן, אפשר לתהות – בחברה כל כך פתוחה ומתירנית, שבה ממילא כל אחד עושה כרצונו, איזה עניין יכול להיות בהתרת מבנים חברתיים? בסופו של דבר יחידים וזוגות מפלסים את דרכם האישית במרווחים שבין המבנים הללו, ומבלי להטריח עצמם בהריסתם. אדרבה, הניסיון "לשנות מבנים חברתיים" עלול לגרום להתנגדות ולהגביר את דורסנותם. האם לא עדיף להרכין ראש ולפעול בצנעה ובשקט, מבלי להעיר שדים מרבצם?

אלא של"הסתדרות" האישית יש גם מחיר. מה שנראה כמו חופש, פעמים רבות אינו אלא קליפה דקה המכסה על כבלים, שממשיכים להסב סבל רב. אנשים אמנם לא חייבים לנפנף בדגלים ולצעוק סיסמאות כדי לצאת לחופשי, אבל גם אם הם פועלים בשקט על פי דרכם האישית – אל להם להסתתר, או להנמיך את קומתם. לא רק הם יתקשו לגדול כך – גם האנושות תתקשה.

* *

אני מרשה לעצמי להמריא עם הדמיון למחוזות אוטופיים. רובנו עסוקים בהישרדות, ומקפידים ללמוד את הקיים ולהתאים את עצמנו אליו, וההמראה הזו עשויה אולי להישמע רחוקה ולא רלוונטית, אבל במובנים רבים היא חיונית כנקודת משען יציבה מחוץ למערכת הקיימת. ההתניות התרבותיות והמבנים החברתיים כה רבים ושלובים זה בזה, עד שבלי פרספקטיבה רחבה, כל שינוי שנערוך – אפילו מחשבתי בלבד – ימצא עצמו נגרר חזרה למרכז הכובד המוכר בשעה שעזבנו לצורך תיקונים בגזֵרות אחרות.

אנו זקוקים לנקודת המשען האוטופית.

המחשבה המהפכנית – המדמיינת מציאות שלמה אחרת – יכולה להקדים ולבסס את המחשבה המחתרתית, המבקשת דרכים של חוכמה מפוקחת לפעול באמצעותן במציאות הקיימת. כך בהיבט החברתי וכך בהיבט האישי.

הפרספקטיבה הכפולה הזו יכולה לעזור לכל זוג להעמיק את מסעו ולמצוא את דרכו הייחודית.  

* *

הספר מחולק לשבעה פרקים:

הפרק הראשון הוא מבוא, ומציג את התזה הכללית כמו גם רבים מן המושגים המשמשים אותי: ממסד הזוגיות, שייכות מול בעלות, מרכז מול גבול, מנוס מחופש, חשבונאות, מארג הזיקות, מעגל הנוכחים ועוד.

הפרק השני מתחיל באהבה – מה היא, מה קשרה לנוכחות ולתשומת לב ומה מבדיל בין אהבה כאיכות כללית השופעת מן האדם ובין זו המחברת בקשר גורלי שני אנשים יחדיו. הפרק נמשך בעיסוק בשאלת הבלעדיות, נוגע בגופניות, מגיע מתוך כך אל הקנאה ומנתח את השפעתה על תפיסת הבלעדיות.

הפרק השלישי עוסק בממסדיות באופן כללי, ובכל מה שבזז את מקומו של האדם כיחיד וכאוהב ושם תחתיו "מבני אדם" שאותם הוא משרת בבלי דעת.

הפרק הרביעי מתעמק בקושי להתנחל בממשי, בקשר של הקושי הזה לתפיסת הזמן המקובלת ובחשש מהִשתנות. פה אני מבחין בין אהבת שורשים לאהבת ענפים, ומציע את מושג הפוריות כבסיס לתפיסת עולם מוסרית וכמצע לבגרות.

הפרק החמישי משתמש במה שנכתב בפרקים הקודמים כדי לבחון את הזוגיות הממוסדת ולהציגה כ"ברית משפך". משמע, רשת של אחיזות הדדיות, מחסה בתוך עולם לא בטוח, שנעשה עוד יותר לא בטוח בעקבות בריתות אלו.  

הפרק השישי עוסק בתהליכי הסתרה וגילוי, ובחשיבותו של יושר בחיים בכלל ובזוגיות בפרט. כאן אני גם ממשיך את ניתוח הזמן שהתחלתי בו בפרק הרביעי, ומציג את פרויקט העצמי כנדבך מרכזי בהבנתו של הזמן הפסיכולוגי-סיפורי, ובהשפעתו של זה על בלבול הזוגיות.

הפרק השביעי, והארוך ביותר, חוזר אל המשפחה ואל התהליכים המורכבים המתרחשים בה, כרקע להבנת אומנות הזוגיות הדיאלוגית והכלים להגשמתה. את הפרק הזה כתבתי כמעט כולו בעריכה החדשה, וזה משתקף בסגנונו השונה.

* *

גם אם הקורא עשוי למצוא את עצמו מתווכח עם הרבה מן הרעיונות המובאים בספר – אני מעריך שלנגיעה בהם יש פוטנציאל להניע שיח מרפא. ועל אף שבמקומות שונים אני מדבר בביטחון רב כידען שגלויים לו סודות, זה יותר עניין של סגנון, ואני מקווה שהוא לא ירחיק את השואלים.

הממשות מורכבת ועשירה לאין־ערוך מכל מודל תיאורטי, ודווקא משום כך יש להמשגה – בהקשרה הנכון – פוטנציאל לתמוך בחוכמה שמקורה בקרקע עשירה זו. 

מצטרף אני במעשה זה אל מעגל הולך ומתרחב של חלוצים שיצאו לחקור את אופקיה של הזוגיות החדשה.

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

טוען...