עגלת קניות

האיכות הדיאלוגית אמונית

אני מרגיש שיש לי ולחבריי בשורה לבשר הקשורה למה שאני מכנה:

האיכות הדיאלוגית-אמונית.

זה הכיוון שמנחה אותי, למשל, כשאני מגשש יחד עם אנשים אחר הבראה. אני מודרך על ידי אותו חזון של חירות בו האדם חוזר להיות המספר, אבל לא בתור האינדיבידואל-המתבודד, אלא להפך כהתעוררות לאפשרות לדבר עם המציאות. ממילא מתגלה כאן גם מימד האכפתיות, ותודעת השרות, המאפשרים לאדם להתנחל בממשות ולקחת בה חלק פורה. כל זה מכוון אל החיוניות שהיא לא רק עניין פיסי אלא גם עניין מוסרי הנוגע לזיקה אל המציאות.

הכיוון הזה שונה מזה של הפסיכולוגיה, הפילוסופיה או האמונה הדתית המקובלת. ושונה מן התפיסה הבודהיסטית, ההינדית, המערבית, וגם היהודית כפי שאנו מכירים אותה היום. אבל יש בו קצת מכל אלה – מן שילוב של אקזיסטנציאליזם חיובי, עם תפיסה בובריאנית ברגסונית – בעיקר שירת הרב קוק.

במשך שנים נאמר שהאיכות הזו היא עניין של חסד. לא דרך ולא שיטה יכולים להביא אליה. רק התמסרות. מהלך שמתחיל בהליכה לאיבוד, ובאמונה תמימה חוזר ומוצא – תמיד מן התוהו.

* * *

והנה בשנים האחרונות (אפילו יותר), אני מוצא את עצמי עסוק בשאלה האם ניתן לעשות משהו כדי לתמוך בהתקיימותה של האיכות הדיאלוגית באדם ובאנושות באופן יותר נוכח ומתמיד.

השאלה הזו הפכה לשאלת הכלים וההלכה.

כלומר: האם יש כלים שאפשר לתת בידי האדם שיעזרו לו למצוא את הדרך אל החיוניות, האם ישנה הלכה שאם יקפיד עליה, האיכות תנכח יותר בחייו, האם ישנה הדרכה שתוכל להורות לנבוך את דרכו במבוך, ותנחה אותו כיצד להתייחס למציאות ולמה שהיא מביאה אליו.

שאלה זו תמיד גררה איתה ספיחים:

האם יכולים בכלל להיות כלים כאלה (כלומר האם אין כאן סתירה-לוגית)? האם מותר לייצר אותם – כלומר להתפנות במחשבה מודעת, ולפנות זמן ומשאבים לייצר אותם? האם הם יביאו טוב לעולם? או שמא כל התעסקות בכלים ובניסיון ליצור אותם, בחשבון ארוך, בא במקום לעשות את הדבר האמיתי – לפגוש את הממשות בידיים חשופות, ובהתייצבות אמיצה.   

* * *

והשאלה הזו מורכבת כי:

נראה שלכל כלי, שיטה, הלכה, יש פוטנציאל אדיר להפוך לעבודה זרה. זה קרה לאורך כל ההיסטוריה וממשיך לקרות כל הזמן ובכל מקום. אנשים נעשים עסוקים בכלי, הופכים אותו לעיקר, אובדים בצורה ושוכחים את המהות.

אבל אולי אפשר לפתח כלים שהם עמידים לעבודה זרה?

ומצד שני דומה שללא תמיכה אנחנו ממילא נגררים, וביתר שאת, לעבודה זרה המרחיקה מהלב.

* * *

הטעם שכל כך הרבה פעמים כלים הופכים לעבודה זרה הוא זה:

כשאדם נמצא במרחב ההישרדותי-הסתדרותי (שהוא מרחב חברתי-תקשורתי במהותו), הוא ישתמש בכל מה שעומד לרשותו כדי לשרוד ולהסתדר. זה מובן: כך הוא מבין את "משימתו", זה ה"למה" הבסיסי שלו, וידוע שה"למה" הוא הלב והמהות של כל מעשה והחלק הפורה שלו. אם האדם עסוק בעבודה זרה, לשם הוא גם ירתום כל הדרכה, כלי או הלכה. וכך אנחנו מגיעים לפרדוכס הכלים: אם אדם מנסה באמצעות כלי לצאת מן המרחב ההישרדותי כדי להגיע למרחב הדיאלוגי-אמוני – זה נעשה לפרויקט הישרדותי חדש – והכלי רק יהווה עוד תרוץ המשאיר אותו שם. ואם הוא כבר הגיע למרחב הדיאלוגי-אמוני – ובכן, אז הוא כבר לא צריך את הכלי. מצטרף לזה פרדוכס הריפוי – התחושה שאדם לא יכול למשוך את עצמו בשערותיו כדי להוציא את עצמו מן הנהר, הוא צריך נקודת ייחוס אחרת – את הזולת למשל.

ועם זאת, השאלה הזו של ההלכה והכלים לא עוזבת אותי – הפילוסופיה הנוודית ביקשה להיות חלופה לפילוסופיה היושבנית ולשיטות הגדולות, והנה אני עדיין מחפש אחר "שיטה". לא רק תובנות מקומיות, אלא איזה סדר גדול (כמו למשל התקשורת המשחררת). ולפעמים זה בא ממקום של הישרדות חברתית, אבל לפעמים ממש מתוך הפן המעשי הרוצה לברך. וזה עניין שכמו נמצא כל הזמן על קצה לשוני – האפשרות לא רק להיסחף בזרם החיים, אלא גם לבחור באופן יותר אקטיבי באיכותם.

* * *

פירסיג מבחין בין האיכות הסטטית לאיכות הדינאמית, והוא אומר שכל איכות דינאמית עתידה להפוך לאיכות סטטית ויהיה צורך באיכות דינאמית שתפרוץ מחדש את גבולותיה. המשבר חיוני בתהליך הזה, ואין כל דרך לעקוף אותו. עשוי להשתמע מכאן שצריך אמנם לייצר כלים, אבל, לדעת שהם עתידים להפוך לעבודה זרה, ושיהיה צריך נביא חדש כדי לנפץ אותם. איכשהו, יש לי תחושה שאולי אפשר להימלט מן הפרשנות הזו. ואם לא, הייתי שמח שמישהו יוכיח לי אחת ולתמיד ובאופן מוחלט שזה לא אפשרי. כדי שאוכל להתפנות מן השאלה הזו של הכלים ולהתמסר לחיים כפשוטם.     

* * *

לאחרונה חשבתי שאולי צריך להבחין בין שני סוגים של הליכה לאיבוד. הליכה לאיבוד פורייה וכזו שלא. ואמנם גם זה עניין לפרשנות – כי מנקודת ראות אחת (אין עוד מלבדו) שום הליכה לאיבוד אינה מיותרת או סתמית, אבל מנקודת ראות אחרת (החלל הפנוי-חופש הבחירה) חשוב להבחין בין הליכה לאיבוד שהיא התוהו המהווה חומר גלם ליצירה, לבין הגלישה חסרת האונים במורד.

הדימוי שהיה לי הוא של סידור הבית: אפשר שהבלגן יערם, וכל תקופה, כשמגיעים מים עד נפש ואי אפשר יותר, עושים סדר גדול וחוזר חלילה. המקצב הזה, במידה כזו או אחרת, תמיד יתקיים כנראה. ועם זאת אפשר גם לטפח הרגלים של סדר (לשטוף כלים אחרי כל ארוחה, להחזיר כל דבר למקומו, לקבוע עיתים לסדר), שמאפשרים לבית להישאר מסודר רוב הזמן. במקום עבודה כמו מוסך שמתקן מכוניות, נראה שזה חיוני.

בהמשלה, אני רואה את הכלי או ההלכה כמו הקרום שעוטף את התא, ומאפשר לסנן החוצה מראש חלק מהבלגן – הוא פוגש אותו על הגבול, ועוד לפני שהדברים נכנסים פנימה ונערמים במרכז לבלגן גדול, הוא ממיין ושולח כל דבר למקומו. הגבול הוא האופן שאדם פוגש את המציאות (הזיקה), עניין המגובה באורח חיים, בפילוסופית חיים, בקהילה, בשפה, בלימוד, בהרגלי היגיינה נפשית, ובכלים שהוא מפנים.  

וקהילה עם חזון ותפיסת עולם היא אולי המעטפת השלמה ביותר שיכולה לתמוך הן באיכות הדיאלוגית והן בתהליך החיפוש אחר צורת חיים שלמה יותר.

* * *

והנה הלכה: כשאדם כבר מגיע לנוכחות וחיוניות, וה"למה" שלו נטוע בתוך האיכות הדיאלוגית-אמונית – אף על פי שבאותו רגע זה לא נדרש לו – טוב שימסור עשרה אחוזים מחיוניותו לטובת ארגון ההלכה. עשרה אחוזים הם כמובן משל – אבל ישנו מינון מדויק שמהווה את ההכרה של המוקד ברקע, של האדם בקהילתו, ומבטא את הנתינה והתרומה שלו – הוא לא רק לוקח, הוא מדשן חזרה. במוסך זה ברור: אדם מתפנה לסדר באופן מודע – בין אם מדובר בהרגלי סדר, באחסון נאות, בניקוי ושטיפה בסוף היום, בשגרות תחזוקה ובדיקה – הוא מטפל במעטפת. אבל אי אפשר שזה ייקח יותר מדי זמן – הרי המוסך נועד לתיקון מכוניות, לא לעשות סדר. ויש שיווי משקל אידיאלי בין הסדר לבין החיים בתוכו, אשר אז האדם שוב לא עסוק באובססיביות בשאלת הכלים. כל העניין, אם כן, הוא במינון, במידה.    

במובן זה האיכות הסטטית היא מדרגות שבהן האיכות הדינמית יכולה לטפס. אבל אולי האיכות הסטטית לא חייבת להיחשב כעבודה זרה, אם האיכות הדינאמית מטפסת בקצב הנכון לה – בזרימה ובתנופה – תוך שהיא מפרישה חלק מחיוניותה ותשומת ליבה בחזרה לאיכות הסטטית (לבניית/תחזוק המדרגות).    

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

טוען...