עגלת קניות

דתי – טאגור / תרגום: שלומית פלאום

מתוך הספר "רבינדראנט טאגור – המושרר, הפילוסוף, הסופר, המחנך…" יצא ב1946 

  "הנני מקווה שאלה שהזמינוני הנה לדבר לפניהם, ברור להם שאין אני לא איש מדע ולא פילוסוף. לא יצפו ממני לפירות שנאספו בשדות הנרחבים של המחקר הפילוסופי־דתי, ולא למחשבות אשר אדם המצוי אצל השיטות המדעיות הנהוגות בשדה הזה עלול להגותן. בכל זאת, מעיז אנכי לדבר על הדת, זאת אומרת על דתי; הן לבעיית הדת נזקק האדם מפאת אמונותיו־דעותיו שנקנו על־ידי ניסיונו הדתי האישי, לפחות אם אין הדת אצלו משחק רוחני גרידא, אלא אמונה באמיתותו של ניסיון. יורשה לי אפוא למסור בתורת הקדמה, פרק מקורות חיי, שנשמר בהם תמיד נכס הדת בתוך ההתפתחות החיה של ניסיוני עצמי, ולא בדרך הלימוד או היבוא מן החוץ.

בדרך התקדמותו כבש האדם לעצמו את כל כדור הארץ, על כל ההבדלים בתנאי המקום והאקלים שבו. גם הרחיב את ממלכתו על פני מרחקים ומעבר לתחומי הזמן, כי הודות לזיכרונו הוא מתגורר לא רק בתוך חלד גיאוגרפי, אלא גם בתוך חלד היסטורי, אשר מרחביו נתונים לו, והוא חי תמיד על אוצרות הזיכרון שירש מזמן ועדנים. החיה יכולה להתקיים רק על ידי חזרה על הטיפוס המוכן שלה באקסמפלרים לאין מספר, ואילו האדם מתקדם הלוך והתקדם בעושר הגדל של מדע וידיעה, ובזה הוא משועבד לתולדותיה המסועפות של הגדול הזה, שממנו הוא יונק תמיד את מזונו.

אבל מלבד התגוררותו זו בספירות החלל והזמן, יש לו עוד מגורים אחרים: בתחום פנימיותו, בעולם הערכים, ובניסיונות הערכים הבלתי־גשמיים. כאן, בפנימיותו זו, יארע לו לפעמים – אולי באופן בלתי־צפוי וברגעים ובמצבים מיוחדים – שמתוך מחשכי הבלתי מודע, יצמיח מרכזו הפנימי נבטים, קרני־אור נוצצות של זוהר וחירות, רגעים שבהם יחידותה של הנפש הפלונית תתבשר כאות וביטוי לרעיון האנושות כולה. דומני שיכול אני לספר על רגעים כאלה מתוך חיי, והנני מניח, שיש לכם עניין בזה לשמוע על ניסיוני העצמי על התגלעות פתאומית כזו של המעמק. המעמקים שבנו, אשר יכולים אנו להשוותם לזרם תת־ארצי חבוי, אשר בבוא שעתו מתפרץ באופן פתאומי אלי אור.

בתוך המשפחה אשר בה נולדתי, הייתה שלטת ומתפתחת על יסוד מסורתנו העתיקה המיוסדת על ה"אופאנישאדים" – דת מונותיאיסטית. מתחלה נשארה נפשי בקרירותה, עמדתי מהצד ולא נודעה עלי כל השפעה דתית. תכונה מיוחדת של אופיי שהקדימה להתגלות בי בעודני ילד, מנעתני באופן אינסטינקטיבי מכל קבלת תורות דתיות משל אחרים. נבצר ממני להאמין בדבר רק על שום שראיתי, כי אחרים מסביבי מאמינים בו. ומעולם לא עלה על רוחי, שיש לי דת מכיוון שהנני חבר לחוג דתי ידוע, או מפני שאחרים אשר אני רוחש להם אמון, משוכנעים מערכה של הדת הזאת.

הודות לעמדה פנימית זו, גדלתי בתוך אווירה של חופש לגבי כל אמונות ודעות ולגבי כל נוסחאות, בין שהן מתבססות על אחד מכתבי הקודש ובין על תורתה של איזו כנסיה דתית.

אולם בהשקיפי אחורה לימים ההם, נדמה לי בכל זאת, שבלי משים עקבתי אחרי שבילם של אבותיי ההודיים, וכמו עליהם פעלה גם עלי מאז ומעולם השראת השמים הרחבים של הטרופים שלנו על רמיזתם העדינה לחיי העולם הבא. הפלא של העננים השחורים המצטברים, הכבדים מחשרת גשמים, הפלא של דהרת סערה פתאומית, המנערת בעצמה ובזרות את תמרי הקוקוס שבגן, הבדידות החמורה והעמוקה של יום־הקיץ הלוהט, זריחת השמש השקטה מאחורי צעיף הטללים של בוקר סתיו, כל זה מילא יום־יום את נפשי הגיגים עדינים על אחדות החודרת ומחדירה את הכול.

באו ימי כניסתי לעדה, ובטקס חגיגי נמסרו לי הפסוקים הקדושים והמקודשים של ה"גאיאטרי" עתיקת הימים, שהם פסוקי התפלה העתיקים ביותר מן העבר הארי:

"טאט סאויטור וארניאם

בהארגו דואסיא דהימאהי

דהיו יו נאס פראצודאיאט".

את המלים האלה פירשו לי כדלקמן: "הבה נתבונן בזוהר הנערץ של מי שברא את הארץ, את השמים ואת גלגלי הכוכבים, והנוטע בנפשנו את כוח ההכרה האמיתית."

הטקס הקדוש עורר בי רגש של התרוממות פנימית עמוקה, ויותר מכל הניעתני התפלה היומיומית הזאת להרהורים על אותה הישות הנסתרת, המאחדת בזרם אחד את נפש היצירה ואת העולם החיצוני.

כן החלו מתרקמים חיי הדתיים, אולם ברור הוא שדתי שהתחוללה מכאן, הייתה ומן ההכרח שתהיה דת של משורר, ולא דתו של אדם אורתודוכסי. היא נכנסת אל תודעתי באותם האפיקים הטמירים, שבהם שורה עלי שירתי ונגינתי. חיי הדתיים הלכו וצמחו בד בבד עם חיי שירתי. שניהם נזדווגו אלו באלו, ואם כי הזדווגות זו נתנה את אותותיה על תקופה ארוכה, זמן רב היא הייתה נסתרת מעיני עצמי.

משמלאו לי שמונה עשרה שנה, פרץ בי המשבר הרציני הראשון מבחינת הניסיון הדתי. הוא חרת בזיכרוני לעולם את עקבותיה של בשורת מישרין על מציאות רוחנית ידועה. יום אחד עמדתי והסתכלתי בשמש העולה מתוך דמדומי השחר ובקרניה המפזזות מאחרי העצים. פתאום היה לי כאילו הוסר מעל עיניי צעיף ערפלים עבה, ואור הבוקר נסך על פרצוף העולם נגוהות מוזרים של חדווה מלהיבה. מסכו של היומיומי והשגור הוסט הצדה מעל כל העצמים ומעל כל בני אדם, ונדמה היה לי כי מתגלה לפני פירושם העמוק והאחרון, שאינו כי אם פשר האמת של היופי. המציין שבחוויה זו היה אופייה הכלל־אנושי שנטפל לה, דהיינו התרחבותה הפתאומית של תודעתי לתוך העולם העל־אישי של האדם בכללו.

עוד ביום החוויה הזאת קבעתי אותה בשירי "התעוררות האשד". רוח האשד היה מוטל בתרדמה עמוקה בהיותו מבודד וכבול בקרח. והנה אך נגעה בו השמש, התפרץ בתוך נחשול של חירות, ומצא את תפקידו בהקרבתו העצמית ללא גבול, ובהתמזגותו השלמה עם הים הנצחי. רק לאחר ארבעה ימים נפסק חזוני המיוחד במינו, ושוב הורד העפעף על עין נפשי. בתוך החושך הזה שב העולם למסכתו הרגילה ושקע לתוך אפלוליותה של המציאות השגורה.

גדלתי ואבי היה זקוק לי לעבודה אחראית באחדים מכפריו, מצאתי את מקומי בתוך סביבה, ששם זרם הזמן לאטו ובמישרים, שם היו לשמחות ולצרות הצללים והאורות הפשוטים שלהם. גם כאן בא לי לימים יום כבד משמעות. הוא היה נתון בתוך שגרת ההרגל היומיומי, אבל לי נהיה ליום מיוחד, כשגמרתי את עבודת הבוקר הרגילה שלי, ועמדתי ללכת להתרחץ כמנהגי, עמדתי דום ליד אחד החלונות, שהיה יוצא מעל גדות אפיק של נהר שיבש אל ככר השוק. פתאום זע בנשמתי דבר מה נפלא. ושוב הייתה זו חוויה חדשה. עולמו של ניסיון החיים הרגיל שלי נדמה היה כי התנשא לרגע, ומאורעות ועובדות של חיי, שהיו עד כה מבודדים ובלתי מחוורים, חברו יחד והיו לאחדות של שלשלת רתוקה אחת. והייתי בעיני כאדם, אשר מבלי דעת את מטרת דרכו, מגשש זמן רב בערפל סמיך, ופתאום נודע לו, שהנה עומד הוא לפני ביתו ממש.

אפשר להשוות את חוויתי האחרונה הזאת, לחוויה אחרת יותר פשוטה שהייתה לי בהיותי עוד תינוק דבית־רבן. לאחר תהליך ארוך ומלא עמל של למוד האלפאביתא הבנגלית, אות־אות בפני עצמה, נתקלתי באופן בלתי צפוי בהרכב של אותיות, שנתגלו לי כמלים מלאות הפשר: "גשם יורד, העלים רוטשים". התפעלות אמיתית חדרה אותי בגלל התמונה, שעוררו מלים אלו לפני עיני. השברים חסרי הפשר לשעבר, כלומר האותיות הבודדות, יצאו כעת מבדידותם הפרטית, והתלכדו לאחדות בלתי־צפויה. דבר דומה לזה, אמנם הפעם על דרגא הרבה יותר גבוהה, קרה לי אותו בוקר בכפר. העובדות המקוטעות של חיי שעד כה, הופיעו לי פתאום בתוך אחדות מזהירה כדבר אמיתי ומלא פשר. כל מה שעד כה ראיתי בו גלים בודדים השטים כאשר נשאם הרוח, נתגלה לי בהתייחסותו האחדותית אל הים האינסופי, ובו בזמן הרגשתי בחזקה ובבטחה, שדבר מה מציאותי בקש על ידם את ביטויו העצמי בכל הוויותיי, שמתאחדות הן בתוך אישיות בעלת אופי מיוחד, המתפשטת בכל זאת בכל. באותה שעה הרגשתי את עצמי אחראי כלפי המציאותי הזה; כי הרגשתי שיצירה זו שבתוכי על אף הכול איננה רק שלו, אלא גם שלי, שמעשה ידי היא ואחריותה עלי.

וכי לא אותו המציאותי המופיע לי, הוא הרוח היוצר, הצר את התבל לפי דיוקן נצחי, ושאני בתור אישיות משמש לו מרכז, אחד ממרכזיו האישיים המיוחדים ליצירה, מרכז שייעודו להתבשל לידי תודעה ההולכת ומעמיקה?

כבר אז היו לי בחיי דאגות לרוב, שהשאירו עקבות ארוכות וצורבות בנתיב ימיי. אבל באותו הרגע נוכחתי, שמסרתי ומכרתי את עצמי לעמל יצירתי גדול ומקיף החורג הרחק אל מעבר לגבולות הצרים של אישיותי אני, בפעלו בתוך הכלל, כמו הכוכבים, אשר בחציבת להבותיהם הם מאירים גם את קורות החלד. מתוך חדווה גדולה חשתי בהימס כל ישויותיי אל רעיון זה של פגישה בעצמי בתוך הכלל היוצר. הרגשתי שהנה מצאתי את דתי, דת המתגבשת מסביב לרעיון האנושי, שבו האינסופי קובע את עמדתו לגבי עולם התופעות ובו בזמן הוא קרוב לעצמי כל כך, שהוא דורש את אהבתי ואת השתתפותי בפעלו.

גם חוויתי זו מצאה אחר כך את בטויה בשיר. הפניתיו אל מי שקראתי בשם "ג'יבן דיבאטא", "אדון חיי". רק מתוך היסוס נותן אני את תרגומו, כי מרגיש אני את אי־זריזותי בשפה הזרה. אולם מעיז אני לתת, כי חושבני שכל משל שמביאים אותו באמצעות השירה, יותר מקורי הוא מן התשובות, שסוחטים אותן על־ידי השאלות ועל־ידי ניסויים.

אתה שהנך הרוח הפנימית ביותר של ישותי,

המצא חן בעיניך, אדון חיי, פועל כפי?

נתתי לך את כוסי

המלאה כל עונג, המלאה כל מכאוב,

הרוויה ענבים הסחוטות של לבי.

בקצב של צבעים ושירים

ארגתי את שמיכת משכבך.

בזהב החרוץ של מאוויי

צרתי שעשועים לשעותיך המחליקות.

לא ידעתי מדוע בי בחרת לחבר לך,

אדון חיי.

כלום ערמת את ימיי ולילותיי,

מעשי וחלומותיי, למען יהיו צבעים על כנך?

החפצת בשירי על סתיו ואביב

היותם סימפוניה למנגינותייך?

הענדת פרחים מהבוגרים שבימי

לך לעטרה ?

רואה אני את עיניך המופנות אל חשכת לבבי,

הה, אדון חיי

שואל אני בחרדה, אם נרצו שגגותיי וזדונותיי,

כי רבים היו ימי ללא עבודתך,

ולילותיי מלאו נשיה.

עקרים היו פרחי אשר קמלו בצל,

ולא הוגשו קרבן לך.

תקופות נתנו מיתרי כינורי

הד רפויי ולאה לקול מנגינותיך.

ותקופות לאחר שעות שבלו,

היה ערב עכור שוקע תוך דמעות.

האפסה עת דודים עמך?

אם רפו זרועותיי מלהילפת לך

ואם אפסה אמת לנשיקתי?

אם כן, שים קץ אדוני, ליום עכור כזה,

וחדש את ימיי כקדם במעוף חדש,

השיבה עת דודים כקדם,

בקדושה ואון של חיים מחודשים. (תרגום חפשי).

משחר ילדותי הייתי רגיש ביותר לגבי רשמים מהטבע, שהיו מעוררים את נפשי תמיד. בהם היה קשור כשרוני הפיוטי. מקווה אני שלא תחשבו לי את הדבר לגנדרנות, שהרי תמיד מצאתי בטבע כלי העשוי להיענות לכל קריאה העולה בי מעמקי המציאות. בבוקר יום יולי אחד בימי נעורי היה הדבר. עמדתי בגינה שליד ביתנו. גן זה היה בשבילי ארץ הקסמים, בה אירעו מדי יום ביומו פלאי היופי. כמעט כל בוקר טרם יאור, הייתי רץ ממיטתי החוצה, כדי לברך את נוגה הורד הראשון המתנוצץ מבעד לענפים הרוטטים של עצי הקוקוס אשר ליד גדר הגן, וכל העשבים נצצו עת התנועעו אגלי הטל בזיע ראשון של רוח הבוקר. השמים כאילו הביאו לי את קריאת האחדות האישית, וכל לבי ואף בשרי רוו בגמיעה אחת מן האור השופע על כל גדותיו ומשלות השעות הרוגעות. הייתי משתדל שלא להחסיר אף בוקר אחד, כי כל אחד היה יקר בעיני, יותר משייקר הזהב לקמצן.

מוקדם מאד חוננתי אותו רגש הפלא, שבזכותו נכנס ילד לתוך גנזי הסוד, השוכן בלב ההוויה. זנחתי את עבודותיי בבית הספר, שבאו להרחיקני בגסות מעולם זה שמסביבי, מעולם זה שהיה ידיד ורע לי. ובהיותי בן שלש עשרה נשתחררתי אפוא מכבליה של שיטה חינוכית, שאמרה לחבשני בין חומותיה הצרות של כתה.

אולי זה יעמידכם על פשר דתי. העולם חי עבורי, בקרבה סמוכה לחיי שלי. עדיין נזכר אני בבהלה האישית שעלתה בי, כשהביא לי תלמיד אחד לרפואה נתח מנותח מקנה הנשימה של אדם, על מנת לעורר את התפעלותי למכאניקה, לטכניקה ולמבנה שלו. הוא רצה לשכנע אותי, שהמבנה המכאני הזה, חסר החיים, הוא מקור קולו הנאה של האדם. דחיתי מעליי את התורה הזאת, מתוך אי־רצון חזק. לא היה לי עניין בזריזותו של האלוהים כטכנאי, אלא חפצתי להרגיש בו את האמן החי ולחוש יחד אתו את חדוות היצירה, את האמן המסתיר בכוונה את הטכניקה של הפרט, ומגלה לפניי את יצירתו בשלמותה ובאחדותה שאין להן שעור.

לא איכפת לו לאלוהים שאנו נפענח את התעודות ההיסטוריות של יצירותיו ושל אמצעיה ודרכיה מתוך השכבות הגיאולוגיות. יתרון גאוותו ושמחתו הוא בביטוי הבלתי אמצעי של היופי, אשר הוא פורשו בדשא הירוק, בפרחים, במשחק הגוונים שבענן וברחש המנגינה של המים הזורמים.

מי או מה היה זה שבאותו בוקר נגע במיתרי לבבי, על זה היה לי אך מושג סתמי שלא נקרא עליו שם., כמו שגם הילד אינו יודע את שם אמו, או מי ומה היא. אולם הרגש שהיה לי אז וגם תמיד אחר־כך, היה רגש של קורת רוח עמוקה כמו ממשהו אישי שהוזרם לתוך גופי באפיקים חיים המקשרים מכל הצדדים. חשוב מאד היה לי הדבר, שכושר החוויה הבלתי אמצעי שלי לגבי הנתונים החיצוניים מעולם לא נפגם. היה די לי בכך שהענן היה ענן והפרח פרח, כי בתור שכאלה הם דברו אליי ישר, כי מעולם לא יכולתי להיות אדיש לגביהם.

עדיין זוכר אני אותו רגע של אחר־הצהרים, כשחזרתי מבית הספר ובקפצי מן העגלה ראיתי פתאום חשרת ענני גשם כהים, שהרביצו צללים עתירים על פני חלל האוויר. תופעה נפלאה זו, שהקסימה אותי כנדיבות־איתנים, נסכה עלי שמחה ממין מיוחד שאיני יכול לכנותו אלא בשם חירות פנימית ־ אותו מצב של חופש וחוסר גבולין, שאנו מרגישים בהם לרגלי אהבתו של היקר בידידנו.

באחת מהרצאותיי הקודמות השתמשתי פעם בתמונה כזו: איש זר מעל כוכב־לכת אחר הגיע לאדמה שלנו ושומע במקרה את צליל הקול האנושי מתוך תקליט. כל מה שמופיע לעיניו באופן חיצוני כדבר פעיל, הוא אותו הלוח המסתובב. את המציאות האישית המסתתרת מאחוריו אין הוא רואה, ולפיכך לוקח הוא את העובדה הבלתי־אישית, פיסיקלית, כלומר את הלוח, כדבר מוחלט, כאותה העובדה שאפשר למששה ולמדדה. אם כן מן ההכרח שתמיהה הייתה מתעוררת בלבו, כיצד יכולה מכונה לדבר אל הנשמה. אם ייפגש אחר כך עם הלב עצמו ועם המקור לאותה מוסיקה, כלומר עם הקומפוזיטור, כי אז יבין כיצד קרה הדבר, אשר הוא הרגיש בו מקודם, כלומר את פשר המוסיקה כביטוי אישי וכבשורה אישית מטבעה.

דבר שהוא עניין רק ללימוד, אפשר לבטאו במונחים של מדידה; אולם מה שגורם לנו שמחה, אין להסבירו די צרכו על־ידי העובדות של הסדרת אטומים ומולקולות גרידא. באיזה מקום שהוא בתוך סידור העולם הזה, שוכן לפי הרגשתנו איזה כוח המעוניין לגרום לנו נחת. וזה מראה לנו שבתוך החלד, מעל ומחוץ לחומר ולמרץ (אנרגיה), שוכנת עוד בשורה, המועברת רק על ידי המגע האישי הסודי שברגש. את המגע הזה אי־אפשר לנתח, אפשר רק לחוש אותו. אין אנו יכולים להוכיחו, בדומה למה שהנכרי מכוכב־הלכת האחר אינו יכול להוכיח לחבריו את קיומו של האישי, שאי־אפשר לראותו אמנם, ושבכל זאת כבר באמצעות הלוח המסתובב דיבר אל לבו ישר, היות ונתן את רישומו על הרגשתו.

האם רק בגלל זה שהוורד עגול וורוד הנהו, הוא נותן לי יותר סיפוק מחתיכת זהב, שבו יכול אני לקנות לי את כל צרכי החיים? ואולי תכחישו את עצם העובדה, כי הוורד נותן יותר התפעלות מחתיכת זהב? אבל לו היה עלינו לנוד במדבר, אשר חולו כולו זהב – הרי  הניצוץ האכזרי של הגרעינים הלוהטים היה לנו למורת רוח. אך מראהו של ורד היה משגר לנו את מנגינת העדן. ברם, השמחה העמוקה שאנו מוצאים בוורד איננה בעגלגלות המוחשית והנמדדת של עלי התפרחת, כשם שהשמחה העמוקה במוסיקה איננה קשורה בתקליט הגרמופון הממשי. אלא מרגישים אנו שדרך יופיו של הוורד מגיעה אל לבנו שפת האהבה. כלום אין אנו בעצמנו מביאים ורד לאהובתנו דווקא, מפני שבה כשהיא בעצמה גלומה כבר בשורת האהבה, אם כי אי אפשר לנסחה במלים? על־ידי מנחת הורד בתורת סמל אנו משתמשים בשפה כל־אנושית של השמחה שבעצמים גופם בשביל מטרות הבטוי המיוחדות שלנו.

לדת "הוישנו" בהודו ישנה סימבוליקה, שלפיה האוהב האלוהי, קרישנא, גואלה של הודו, נושא אתו חליל. פתחיו השונים של החליל משמיעים את צלילי היופי השונים, הנמצאים בטבע ובאדם. וצלילים אלה של חלילו מביאים לנו את הזמנתו האלוהית. הם מזמינים אותנו לנצח, לצאת מתוך הסגר חיינו האנוכיים לתוך עולמה הכול־מקיף של האהבה והקיום האמיתי. לתקופות אוטמים אנו את אוזננו לבשורה זו. האם הסבה לכך היא שחרשים אנו מטבענו, או שנחרשנו על ידי דרישותיו של עולם מלא אנוכיות, על ידי שאון השוק הגובר? הננו נמנעים משמוע את קול האוהב, ולכן אין אנו הולכים גם בעקבותיו. אנו נלחמים, שודדים, עושקים את החלש, ואפילו שבעים נחת הננו מזריזותנו, אם יכולים אנו לסגל לנו למטרותינו את מה שמגיע לזולתנו. וכך אנו הופכים את חיינו, כי מטים אנו את זרם האהבה מעל פניהם, אותו הזרם השופע חפשי ונצחי מן השמים הרחבים אל שדה האדמה.

בתוך ספירת הטבע־סתם, כי תפתח את הדלת המובילה אל המנגנון הטמון בו, יכול אתה להגיע אל התא, שם גר מכונו, וכאן וממנו תוכל להשיג תועלת מעשית. אבל לעולם לא תמצא בדרך זו את המוחלט. בתוך המנגנון־בעלמא לא תמצא דבר מלבד מחסן של עובדות בודדות לאין מספר, ובכל מה שאלה נחוצים, אינם מכילים בתור שכאלה את אוצר ההתגשמות, הלא איננו אלא במדור ההתייחדות, והוא נמצא במקום בו גר האוהב, בלבב ההוויה. אם תגיע לשם, ונוכחת, שהגעת אל העצם האמיתי, אל הנצח, ואז תשמח בשמחה, שהיא הקצה האחרון, אולם היא עצמה אין קצה לה.

למוד־בעלמא של עובדות, הוראה על כוחות, שייכת רק לצד החיצוני. אולם שמחה היא אחת מאבני הבוחן של האמיתות עצמן: אות לכך שנגענו באמת עצמה, משמשת המוסיקה הפנימית האנינה, הנשמעת לנו בתוך המגע הזה, עליצות הברכה שהיא שולחת אל מה שמהווה את מהותנו האמתית; וזה נראה לי כייסוד האמיתי לכל דת שבעולם. לא בתורת רעידות האתר אנו חיים את מה שאנו קוראים לו אור. נוגה הבוקר המאיר צפה לאדם שיבינהו, ולא לפיסיקאי. ובדומה לכך נוגעים אנו במציאות האינסופית שבנו בעצמנו רק אז, כשמקבלים אנו אותה באופן בלתי אמצעי בתור אהבה, בתור טובה, ולא רק על־ידי הסבריו של איש המדע או התיאולוג.

כפי שכבר אמרתי לכם, דתי היא דת של משורר. כל מה שאני יודע ומרגיש עליה, אינו בא מן המדע אלא מן ההסתכלות. והנני מודה ומתוודה, שאין בידי תשובות מספיקות לכל מיני שאלות שקוראים להן שאלות דתיות ותיאולוגיות, כגון השאלות על מוצאו של הרע, או על מה שיהיה אחרי המוות.

דבר אחד יודע אני, ובו אני בטוח: שהיו רגעים בחיי, שבהם האינסופי נגע, בנשמתי והיא, מודע היה לה האינסופי בכל הבטחה ובכל העוז, לא על־ידי פעולות השכל אלא על־ידי הקרנה של שמחה גדולה שאין ביטוי לה. וכך אומר גם פסוק אחד מן האופאנישאדים הקדושים שלנו: "שכלנו ודברינו אינם מגיעים לאמת העליונה. על־ידי החדווה הבלתי־אמצעית היא מגיעה לידי התודעה, ומי שיודע אותה ככה, הוא נגאל מכל ספק ומכל פחד".

בלילה אנו נתקלים בעצמים, ואז מודעת לנו בדידותם. אבל היום מגלה את האחידות הגדולה המקיפה אותם כולם, והאיש אשר עין נפשו פקוחה היא, מבחין באחידות הזו וגם באחידות הרוחנית, שהיא נעלה על כל ההבדלים, גם על אלה שבאנושות, הבדלי הגזע, העם והזמן. לא תתקל רוחו עוד בעובדות הבודדות של הנפרדות אשר בעולם האדם, ולא תתפוס אותה כדבר מוחלט. הוא יוכח גם ש"שלום" אמיתי שוכן בהרמוניה הפנימית, ולא באי־אלו סדורים חיצוניים, ושהיופי נושא בחובו את הביטחון הנצחי בהתייחסותנו האלוהית אל המציאות המוחלטת, התייחסות, שהיא מגיעה לידי שלמות על ידי היענות אהבתנו.

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

טוען...